עיריית בת ים נ' סליפין בע"מ ואח'

פסק דין

תביעה כספית בסך של 628,173 ₪ בגין חובות ארנונה, מים וביוב לתובעת.

הנתבעות 1 ו-2 הינן חברות אחיות אשר התאגדו במועדים שונים ואשר החזיקו בזמנים הרלוונטיים לתביעה בשני נכסים הנמצאים בשטחה המוניציפאלי של התובעת, עיריית בת-ים. הנתבעת 3 הינה המנהלת ובעלת המניות היחידה בשתי החברות הנתבעות.

תביעה זו הוגשה בגין חוב נטען של ארנונה מים וביוב הנובע מהחזקת שני נכסים על ידי הנתבעות 1 ו-2, המצויים ברחוב אורט 50 בבת ים הידועים ברישומי התובעת כחלקה 124/003 בגוש 7123 (להלן: הנכס הראשון) וכחלקה 124/006 בגוש 7123 (להלן: הנכס השני).

החוב הנטען בגין החזקת הנכסים נוצר בגין החזקתם בתקופות שונות. חובה של הנתבעת 1 נובע מהחזקתה בנכס הראשון בתקופה שמיום 1.5.01 ועד ליום 31.12.04, ומהחזקתה בנכס השני בתקופה שתחילתה ביום 1.12.00 ועד ליום 31.8.04 (סך של 612,988 ₪). חובה של הנתבעת 2 נובע מהחזקת הנכס השני בתקופה מיום 1.8.05 ועד ליום 31.12.05 (סך של 15,185 ₪). בנוסף, לנתבעת 2 חוב בסך של 82,403.5 ₪ בגין החזקת הנכס הראשון בתקופה שתחילתה מיום 1.1.06 ועד ליום 29.2.08 ובגינו נקטה התובעת בהליכי גבייה מנהליים. סכום זה אינו נתבע במסגרת התביעה שבפניי. אעיר כבר כעת כי סיכומי הצדדים, כמו גם חומר הראיות, לא התאפיינו ביסודיות ובבהירות בנקודות רבות, ובמיוחד בכל הנוגע לפרטי החישובים ולהיבטים כמותיים. נתונים אלה הכבידו על מתן פסק הדין.

תמצית טענות התובעת

התובעת טוענת כי יש לחייב את שלוש הנתבעות יחד ולחוד בסכום החוב הנתבע מאחר והנתבעת 3 הבריחה את נכסי הנתבעת 1, לרבות פעילותה, לנתבעת 2 אשר הוקמה בסמוך להפסקת פעילותה של הנתבעת 1 על מנת לחמוק מנושי הנתבעת 1. לטענתה מדובר בחברות בעלות פעילות מסחרית זהה הפועלות באותו מקום, נושאות שם מסחרי דומה ובשתיהן בעלת המניות היחידה הינה הנתבעת 3. התובעת טוענת כי הפעולה של ריקון הנתבעת 1 מנכסיה והברחתם לנתבעת 2 נועדה להותיר את נושי הנתבעת 1 מול שוקת שבורה, מהווה ניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית ומצדיקה הרמת מסך בין שתי החברות ובין כל אחת מהן לנתבעת 3 וזאת מכח ס' 6(א)(1)(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999. לפיכך, התובעת עותרת לחייב כל אחת מהנתבעות יחד ולחוד בתשלום החוב הנתבע במסגרת התביעה שבפניי.

התובעת טוענת גם בכתב תביעתה כי התחמקויותיה של הנתבעת 3 מנושי הנתבעות שבבעלותה נעשו בחוסר תום לב ובמירמה.

בנוסף, התובעת טוענת כי יש לחייב את הנתבעת 3 בתשלום סך של 166,300.86 ₪ מסכום החוב הנתבע בגין חיובי ארנונה של הנכס הראשון החל מיום 1.1.04 ועד 31.12.04 ובגין חיובי ארנונה של הנכס השני לתקופה שמיום 1.1.04 ועד ליום 31.8.04 ולתקופה שמיום 1.8.05 ועד ליום 31.12.05, וזאת מכח ס' 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים) ובסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.

התובעת מבקשת לחייב את הנתבעות יחד ולחוד בסכום הנתבע במסגרת התביעה שבפניי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, מיום 23.7.07 (מועד עריכת החשבון נשוא החיובים) ועד לתשלום בפועל, חרף העובדה שהתביעה הוגשה ביום 9.8.07. כבר כעת יש לקבוע כי סכום התביעה חייב להיות נכון ליום הגשתה (וממנו גם נגזר סכום האגרה), ועל כן כל חיוב שיוטל על פי פסק דין זה ישוערך על פי החוק האמור לעיל מיום הגשת התביעה (9/8/07) ולא ממועד כלשהו לפני תאריך זה.

תמצית טענות הנתבעות

הנתבעות טוענות כי ס' 317 לפקודת העיריות קובע שרשות מקומית רשאית לתבוע חוב ארנונה בהליך אזרחי רק מקום בו לא נקטה בהליכי גבייה מנהליים בגין חוב זה. לטענתן, מאחר ודרישות התשלום בגין חוב הארנונה לא פירטו מהו החוב המתייחס לכל שנה בנפרד, יש לראות את החוב כולו כחוב אחד לעניין הברירה אם לנקוט בהליכי גביה מנהליים או להגיש תובענה אזרחית בגינו. מאחר והתובעת החלה לנקוט בהליכי גבייה מנהליים לגבי חלק מהחוב, היא מנועה מלהגיש תביעה בגין חלקו האחר של החוב.

בנוסף, הנתבעות טוענות כי משלוח שומת ארנונה מגבשת את חבות המחזיק בחוב ארנונה. הנתבעות טוענות כי משהתובעת לא שלחה להן שומת ארנונה, להבדיל ממשלוח דרישת תשלום חוב ותזכורת בדבר החוב שהצטבר, הרי שחבותן בגין חוב הארנונה לא גובשה ולפיכך יש לדחות את התביעה.

הנתבעות טוענות כי אין להורות על הרמת מסך בין הנתבעת 1 לנתבעת 2, ובין כל אחת מהן לנתבעת 3, מפני שלטענתן מדובר בחברות שונות המתאפיינות בפעילות עסקית שונה ובעלות חוג לקוחות שונה. בנוסף נטען כי הנתבעת 2 רכשה את נכסי הנתבעת 1 ובהם מלאי, מכונות וציוד בתמורה לשווים הריאלי. הנתבעת 2 מדגישה כי היא לא רכשה את המוניטין של הנתבעת 1 מפני שהאחרונה לא יצרה לעצמה מוניטין ולא נהנתה ממנו בקרב הציבור.

בנוסף, הנתבעות טוענות כי אין לחייב את הנתבעת 3 מכח ס' 8 (ג) לחוק ההסדרים מאחר והתובעת לא הוכיחה את סכום החוב הנתבע ואף מאחר ולא התקיימו התנאים המנויים בס' 8(ג) לחוק אשר רק בהתקיימם ניתן לחייב את בעל השליטה בחברה בחוב הארנונה שחייבת החברה הנישומה.

לחילופין טוענות הנתבעות כי אם התביעה תתקבל יש לחייבן רק בחלק מחובות הארנונה מים וביוב נשוא התביעה שבפניי. לטענתן יש להפחית מסכומי החוב הנתבע סכומי חוב שנצברו בתקופות שלא נכללו בכתב התביעה, להפחית תשלומים ששולמו לתובעת וכן להפחית הסכומים שנתבעו בגין "תביעות משפטיות" ו"הוצאות משפט" שנטען כי נדרשו מהנתבעות במסגרת תביעות שהתובעות הגישה נגדן בעבר.

דיון

טענות מקדמיות

ס' 317 לפקודת העיריות מסמיך את העירייה לגבות חוב ארנונה ומים בשתי דרכים חלופיות. דרך אחת הינה הדרך האזרחית, כלומר הגשת תביעה כספית לבית המשפט וגביית החוב הפסוק בדרכי הוצאה לפועל.

בית משפט העליון עמד על כך בעע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי (טרם פורסם, ס' 7 לפסק דינה של כב' הש' ארבל):